בעיית איכות המים בישראל

כיום קיימת בעיה רצינית של איכות מי הברז, המחייבת התיחסות שונה. כדי שמי השתיה בברזים יהיו ניתנים לשימוש, עליהם לעבור סינון על-ידי סוגי מסננים שונים.

קראו כתבה שפורסה במעריב על נושא איכות המים. בהמשך כתבה נוספת המפרטת את בעיית איכות המים בישראל ועל הדרכים לטפל בבעיות אלו.

בעיית המאזן ההידרולוגי אינה רק בעיה של כמות המים העומדת לרשות המדינה. שאלת הכמות קשורה קשר אמיץ לבעיית האיכות. מים באיכות ירודה מגבילים את היכולת להשתמש בהם. מנגד, אופן התפעול של מקורות המים משפיע על איכותם ועל איכות הסביבה בכלל. כלומר, שאיבת-יתר לא רק מפחיתה את כמות המים העומדים לרשותנו, אלא גם פוגעת באיכותם.

המעקב אחר איכות מי התהום בודק את ריכוז החנקות במים ואת ריכוז המלחים המופיעים, בדרך כלל, ככלורידים. מי התהום נמצאים גם במעקב בקטריולוגי (לקביעת נוכחות חיידקים או מיקרואורגניזמים מחוללי מחלות), אולם הופעת גורמים בקטריאליים מעידה בדרך כלל על זיהום מקומי ומוגבל. על מנת לעקוב לאורך שנים אחר איכות המים, משמשים הכלורידים והחנקות כשניים מהאינדיקטורים החשובים ביותר.

החנקות (ניטראטים) הן תוצר חימצון של חנקן אורגני ואמוניה, המופיעים שניהם בריכוז גבוה בשפכים ובחומרי דשן. החנקות עצמן הן גורם מזהם; ריכוז חנקות גבוה במים עלול לגרום למטהמוגלובינמיה אצל תינוקות (תופעה הידועה בכינויה "תסמונת התינוקות הכחולים"), שהיא הפרעה בקשירת החמצן בדם העלולה לגרום למוות. רמת חנקות גבוה עלולה גם ליצור גורמים מסרטנים בגוף. כמו כן משמשת נוכחות חנקות סימן לזיהום ממקורות כמו שפכים או דישון.

התקן המקובל בארה"ב ואירופה לחנקות הוא לא יותר מ- 45 מג"ל. בארץ 60% מהמים המופקים מאקויפר החוף מכילים חנקות בריכוז גבוה מ- 45 מג"ל, ולפיכך נקבע התקן על 90 מג"ל. בשנת 1994 הוחמר התקן ל- 70 מג"ל, וסביר להניח שהתקן ילך ויוחמר כדי שישראל תוכל להמשיך וליצא מוצרים חקלאיים, בעיקר לאירופה.

הכלורידים (להבדיל מכלור, המשמש לחיטוי המים, אך רעיל בריכוז גבוה) משמשים אינדיקציה כללית לרמת המלחים במים. רמת הכלורידים המותרת במי שתייה בישראל היא עד 600 מג"ל, בעוד שהמשרד לאיכות הסביבה האמריקאי (EPA) וארגון הבריאות העולמי קבעו את הרמה המותרת עד 250 מג"ל. לא ניתן לשתות מים בעלי רמת כלורידים גבוהה, הן מסיבות של טעם הן מסיבות בריאותיות. מלבד זאת, גידולים רבים, כגון הדרים ואבוקדו, רגישים לרמת מליחות המים. בדרך כלל, רמת כלורידים גבוהה מלווה (בארץ) גם ברמה גבוהה של נתרן ובורון במים, להם השפעה שלילית על גידולים כגון אפרסקים וענבים. בעיה מרכזית נוספת הקשורה בהמלחה, ובעיקר בנוכחות נתרן במים, היא השפעת הנתרן על הקרקע. רמה גבוהה של נתרן בקרקע גורמת לקרקע להיות אטומה ובלתי חדירה למים, דבר המכביד מאד על העיבוד החקלאי.

דרכים מספר נועדו להתמודד עם ההרעה באיכות מי התהום. אחדות מהן מיושמות כבר עתה, ואחרות ייושמו, אולי, בעתיד. בראש ובראשונה יש למנוע זרימת ביוב על פני השטח. כאמור לעיל, מינהלת הביוב הארצית שהוקמה ב- 1993 מקדמת הקמת מערכות טיהור שפכים במימון ובייעוץ. כל הקמה של יישוב חדש או הרחבת יישוב קיים מחויבת בבניית תשתית לטיפול בשפכים. לאחרונה הוחל באכיפה מחמירה של תקנה זו, אך היא נתקלת בקשיים בשל הפיצול הרב בין הרשויות הממשלתיות והמקומיות השונות העוסקות בנושא: משרד הבריאות, משרד הפנים, משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה והרשויות המקומיות. לעתים קרובות נוצרים פערים וניגודי אינטרסים לגבי רישוי ואכיפה בנושאי המים והשפכים. לדוגמה, רשות במורד נחל עשויה לטהר את הביוב שלה בעוד הרשות במעלה הנחל מזהמת את המים הזורמים במורד הנחל. הניזוק העיקרי מפיצול זה הוא, בסופו של דבר, משק המים.

בעיית החנקות תצומצם עם צמצום הדישון. ניטור החנקות המגיעות לקרקע עם מי הקולחים, יחד עם מעקב אחר כמויות הדשן, עשויים לעכב את חדירת החנקות למי התהום ולחסוך לחקלאים חלק מהוצאות הדישון. המשרד לאיכות הסביבה בודק את הדרך לאמץ את התקנים האירופאים והאמריקאים, המגבילים בחוק את כמות החנקן שניתן להכיל על יחידת שטח. כמו כן ינוסחו תקנות מיוחדות לאיזורים בהם רגיש האקויפר במיוחד לזיהום מפני השטח.

כדי לצמצם את המלחת הקולחים, יש לצמצם את מקורות הזיהום וההמלחה במקור, כלומר אצל מייצר הזיהום. על הצרכן הביתי להשתמש בדטרגנטים מעוטי נתרן ובורון, לצמצם את השימוש במלח במדיח הכלים וכו'. על התעשיות, מצד שני, להפריד את התמלחות (זרמי שפכים עתירי מלחים) בתוך התהליכים התעשייתיים, לרכזם בנפרד ולסלקם בצורה מסודרת ישירות לים, במקום להכניסם למערכת הביוב העירונית. המשרד לאיכות הסביבה מכשיר כיום שלושה מוצאים לסילוק תמלחות לים, וההערכה היא שכ- 7,200 טון מלחים בשנה יגיעו ישירות לים ולא ייכנסו למערכות הביוב. מניעת המלחה במקור עשויה לצמצם בכ- 10% את מליחות מי הקולחים.